ועכשיו לרובד שהשם עצמו מזמין. מכל השמות שיכלה הרפואה לתת למצב הזה, נבחרה המילה קפואה. וקיפאון הוא מילה שאנחנו מכירים גם מהנפש. קפאתי במקום. הדברים הוקפאו. מים שקפאו לקרח הם מים שהפסיקו לזרום, אבל הם לא נעלמו, הם עדיין שם, מחכים להפשרה. כך גם רגש שקפא, פחד שלא שוחרר, אבל שלא נעשה לו מקום, כעס שהוקפא כי לא היה אפשר לבטא אותו. הקיפאון הוא דרך של הגנה, כשלא יודעים מה יקרה אם נזוז, עוצרים הכול.

והכתף, כמו שכתבתי בהרחבה במאמר על כאבי כתפיים, היא המקום של האחריות והנשיאה, נקודת ההתחלה של כל עשייה. כשדווקא היא קופאת, אפשר לשאול בעדינות, האם משהו בעשייה שלי נמצא בהקפאה? החלטה שאני דוחה כבר חודשים, שינוי שאני יודע שצריך לעשות ולא זז, תחום אחריות שנתקע באמצע, לא משוחרר ולא מטופל. ואולי גם רגש שקפא אי שם, מחכה בשקט שיהיה בטוח מספיק להפשיר. אין כאן שום קביעה, ולא אצל כל מי שכתפו קפאה הסיפור הזה קיים, אבל השאלות האלה ראויות לשבת לצד המתיחות של הפיזיותרפיה, כי הן עוסקות באותה תנועה בדיוק.

ומה העבודה שלי נותנת כאן? קודם כל, היא לא נוגעת בכתף. זה נשמע מובן מאליו אבל זה יתרון של ממש, כי הכתף הקפואה רגישה, וכל העבודה נעשית דרך כפות הרגליים, במקום שלא כואב. המגע מכוון להקלה על הכאב דרך משככי הכאבים הטבעיים של הגוף, להרגעת מערכת עצבים שחיה כבר חודשים לצד כאב ותסכול, ולשינה, שנפגעת קשה כשאי אפשר לשכב על הצד. ויש עוד דבר שהעבודה הזאת מציעה, מרחב להפשרה. מגע קבוע, איטי ובטוח הוא בדיוק התנאים שבהם גם דברים קפואים בפנים מרשים לעצמם לזוז, בקצב שלהם, בלי שאף אחד כופה.