וזה בדיוק המקום שבו נפתח הרובד הפנימי, כי המרפק תופס תפקיד מדויק בשרשרת של היד. הכתף לוקחת אחריות ומתחילה את הפעולה, הזרוע ממשיכה אותה, והמרפק, שנמצא ממש באמצע, הוא זה שמפלס את הדרך. הוא המקום שבו אנחנו נלחמים על מרחב המחיה שלנו, על הטריטוריה של העשייה שלנו. והשפה יודעת את זה, מלחמת מרפקים, לפלס דרך במרפקים, לדחוף במרפקים כדי לעבור.

בקליניקה, המפגש נפתח בהבנת התנועה שיוצרת את העומס, מה בדיוק חוזר, כמה פעמים ביום, ומה קורה מסביב. הטיפול משלב עבודה על אזור המרפק בכפות הרגליים, לצד הרגעת מערכת העצבים, כי כתף וזרוע דרוכות מגבירות גם הן את המתח באמה ובמרפק. ובין המפגשים, יחד עם המתיחות שההמלצה המקצועית נותנת, אני מציע לשים לב לרגעים שבהם אותה תנועה חוזרת, ולשאול איפה אני נלחם על הטריטוריה שלי כל יום מחדש, ואם אפשר לפזר את המאבק הזה אחרת, לשנות אחיזה, לקחת הפסקה קטנה, לחלק את המאמץ.

מטופל שפגשתי עם מרפק טניס עבד בעבודה שדרשה ממנו יום אחרי יום לחזור על אותה תנועה בדיוק, בלי הרבה מרחב לבחור אחרת. וזה גרם לי לחשוב על העומס הזה בשתי רמות בבת אחת. ברמה הגופנית, התנועה החוזרת שמעמיסה על הגיד. וברמה שהיא רק אולי, שאלה אם יש בחיים תחום שבו נלחמים כל יום על אותה טריטוריה בדיוק, מול אותו בן זוג, מול אותו מנהל, מול אותה מגבלה, בלי שמישהו עוצר לבדוק אם אפשר לסמן את הגבולות אחרת. אלה לא אבחנה, זו שאלה שכדאי לשבת איתה, כי לפעמים הפתרון האמיתי לעומס חוזר הוא לא רק לחזק את הגיד, אלא גם לשאול איפה בחיים נלחמים על אותה טריטוריה שוב ושוב.