אוסטאופורוזיס שונה מכל נושא אחר שכתבתי עליו כאן, כי ברוב המקרים היא לא כואבת. מגלים אותה בבדיקת צפיפות עצם, מספר על דף, ופתאום מתברר שמשהו שקט התרחש בפנים לאורך שנים. נשים רבות מתארות לי את הרגע הזה כרגע מבלבל, אין כאב, אין תסמין, ובכל זאת משהו בתחושת החוסן נסדק. המילה עצמה, דלדול עצם, עושה את שלה.

אז נתחיל ממה שחשוב לדעת. העצם היא רקמה חיה שמתחדשת כל הזמן, הגוף מפרק עצם ישנה ובונה חדשה במקומה, כל החיים. עד אמצע החיים הבנייה מובילה, ואחר כך המאזן משתנה בהדרגה, ואצל נשים השינוי מואץ סביב גיל המעבר בגלל הירידה באסטרוגן, שהוא מהשומרים הגדולים של העצם. וחשוב לומר, גם גברים לוקים באוסטאופורוזיס, בעיקר בגיל מבוגר יותר, ואצלם היא לרוב מתגלה מאוחר, דווקא כי איש לא חושב לבדוק. אבל המאזן הזה אינו גזירת גורל, והוא מושפע ממה שעושים. פעילות גופנית שמעמיסה על השלד, הליכה, תרגילי כוח, עבודה עם משקל הגוף, היא האות החזק ביותר שאפשר לתת לעצם להמשיך להיבנות. לצידה תזונה עשירה בסידן, ויטמין די, שינה טובה, ובמקרים שמצריכים זאת גם טיפול תרופתי שהרופאה או הרופא מתאימים. זה המסלול המרכזי, והוא עובד.

ומה התפקיד שלי בתמונה הזאת? חשוב לי לומר את הדברים כמו שהם. מגע בכפות הרגליים לא בונה צפיפות עצם, וזה לא מה שאני מציע. מה שהעבודה שלי כן נותנת נמצא במקומות אחרים, ואצל מטופלות עם אוסטאופורוזיס הם חשובים. מתח מתמשך מציף את הגוף בקורטיזול, הורמון שידוע כמי שפוגע בבניית העצם לאורך זמן, והרגעה עמוקה של מערכת העצבים היא תרומה ממשית למאזן. שינה טובה היא הזמן שבו הגוף בונה ומתקן. ויש גם עניין של שיווי משקל ויציבות, כי הסכנה האמיתית באוסטאופורוזיס היא הנפילה, והעבודה על כפות הרגליים מחזירה אליהן תשומת לב, תחושה וחיבור לקרקע.