וכאן מתחיל הסיפור הפנימי. הנשימה היא הרבה יותר מחילוף גזים. בכל שאיפה אנחנו מכניסים את הסביבה לתוכנו, ובכל נשיפה אנחנו מוציאים החוצה את מה שכבר לא נחוץ. זו אמירה קיומית מתמשכת, אני כאן, אני לוקח את המקום שלי בעולם, אני מכניס ומוציא. כשמשהו בתחושת הקיום הזאת מתערער, כשאדם לא מרגיש ממש שווה, לא מרגיש מוערך, מרגיש שקוף או מחוק, הנשימה יכולה לשקף את זה. מתוך מקום של ביטול עצמי, אדם לוקח אוויר ומוציא אותו מיד, כאילו לא מרשה לעצמו אפילו את זה. וכשקשה להוציא, כמו באסתמה, אפשר לשאול גם על הכיוון ההפוך, מה קשה לי לשחרר. כעסים, פחדים, תסכולים ואכזבות שנשארים בפנים הם סוג של פסולת נפשית, וכולנו מתמודדים עם הקושי להיפטר ממנה. באסתמה הקושי הזה יכול להפוך קיצוני עד כדי ביטוי גופני.

יש עוד תחושה אחת ששווה להקשיב לה, תחושת החנק. לפעמים אדם מפתח אסתמה או שהאסתמה שלו מחמירה דווקא בתקופה שבה משהו בחיים מרגיש חונק, בבית, בעבודה, בקשר. את התחושה הזאת לא תמיד אפשר להגיד בקול, אבל הגוף מוצא לה שפה. אחת השאלות שאני שואל בקליניקה כשמישהו מספר על החמרה היא פשוטה, האם יש מקום בחיים שאתה מרגיש בו חנוק, ומתי זה התחיל. פעמים רבות התשובה פותחת שיחה שלא ציפינו לה.

מעניין גם מה שהשפה יודעת. הריאות הן האיבר שהכי מזוהה עם יסוד האוויר, יסוד התנועה, ההתכווצות וההתפשטות. מהמילה ריאה יוצאות המילים ראייה ויראה, ויש בזה משהו מדויק. ברגעים של פחד הנשימה מצטמצמת, וכשהנשימה חופשית, קל יותר לראות בבהירות. אצל מי שחי שנים עם אסתמה, הגוף למד להיות דרוך, לצפות את ההתקף הבא, וזו דריכות שבעצמה מקצרת את הנשימה. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו, והעבודה היא לעזור לגוף ללמוד שאפשר גם אחרת.