הנשימה היא המערכת היחידה בגוף שפועלת גם לבד וגם בשליטתנו. אפשר בכלל לא לחשוב עליה והיא תמשיך, ואפשר גם להאט אותה או להעמיק אותה ברצון בלבד. מי שמגיע לקליניקה עם תחושה של נשימה קצרה ולחוצה מגלה לרוב שהאוויר לא ממש יורד, הוא נשאר למעלה בבית החזה ולפעמים אפילו רק באזור הכתפיים, ולא מגיע לאונות התחתונות של הריאות. הסרעפת, השריר שאמור לרדת ולעלות בכל נשימה ולעסות מלמטה את מערכת העיכול, בקושי זזה. התוצאה היא נשימה מהירה ורדודה יותר, כי כדי להכניס את אותה כמות אוויר בלי לרדת עמוק צריך יותר נשימות, לא פחות.
מה שהגוף חווה כאן קשור קרוב מאוד למה שקורה בנפש. נשימה שטוחה מרמזת לרוב על קושי לתת לעצמנו את מלוא המרחב, על הסתפקות במועט מתוך תחושה שהשפע מוגבל, למרות שהאוויר עצמו כמעט אינסופי. הביטוי נשימתי נעתקת מתאר התרגשות כה עוצמתית שאי אפשר להכיל את כל היופי ואין שאיפה בכלל, וגם כשנבהלים קורה אותו דבר, לרגע לא נושמים או נושמים באופן שטחי, כי משהו לא רוצה או לא יכול להכניס את מה שקרה פנימה. יש בזה גם עניין של גבולות, כי שאיפה היא הכנסת הסביבה החיצונית פנימה ונשיפה היא הוצאה שלנו החוצה. מי שנושם מעט אוויר כאילו לא ממש מתערבב עם מה שמסביב, נשאר בקשר שטחי ומרוחק, ולפעמים זה קשור לפגיעה רגשית מהעבר שיצרה חשש להכניס עומק מהסביבה פנימה, כדי לא להיפגע שוב.
גם צירוף המילים של ריאה מוסיף שכבה נוספת להתבוננות. מהמילה ריאה יוצאות המילים ראייה, ראיה, ויראה. יש הגיון בזה. כשהנשימה עמוקה ורגועה, קל יותר לראות בבירור מה קורה סביבנו, לקחת פרספקטיבה ולא להיבהל ממה שרואים. וכשהנשימה נעצרת או מצטמצמת, זה קורה בדיוק ברגעים של פחד ויראה, כשמשהו מרגיש מאיים מכדי להכיל אותו. מי שנושם שטחי לאורך זמן, כאילו חי קצת בפחד מתמיד, לא ממש נותן לעצמו לראות את התמונה המלאה, ולפעמים גם לא ממש מרגיש שרואים אותו.
יש עוד דבר ששווה לשים לב אליו, האם הנשימה מרגישה שווה בשני הצדדים. אצל חלק מהאנשים צד אחד של בית החזה זז חופשי יותר והצד השני מרגיש תפוס או מכווץ, ולפעמים גם כתף אחת מוחזקת גבוה יותר מהשנייה. בגישה שאני עובד בה יש משמעות לצדדים. צד ימין קשור יותר לעולם שבחוץ, לעבודה, לעשייה, לאיך שאנחנו מתנהלים מול אנשים. צד שמאל קשור יותר לעולם הפנימי, להכלה, לרגשות ולקשרים הקרובים באמת. כשצד אחד מכווץ באופן בולט, זו הזמנה לשאול באיזה תחום בחיים מרגיש כרגע צפוף יותר. וכשהצמצום מורגש בשני הצדדים באותה מידה, הסיפור הוא כנראה כללי יותר, על כמה מקום אנחנו בכלל מרשים לעצמנו לתפוס.
יש הבדל גם בין אזורי הנשימה עצמם. נשימת כתפיים מכניסה אוויר בעיקר לאונות העליונות, וזו נשימה מהירה של פחד ודחק, כמות קטנה של אוויר שנכנסת מהר. נשימת חזה מביאה אוויר לאזור המרכזי סביב הלב, וזו נשימה רגשית יותר שמתאימה לרגעים של פתיחות וראייה רחבה. נשימת בטן היא הנשימה העמוקה ביותר, זו שבה הסרעפת יורדת עד הסוף והאוויר מגיע לאונות התחתונות, והיא זו שמביאה להרפיה אמיתית ולחיבור להווה. כשמישהו לא נותן לאוויר לרדת עד הבטן, אזור הרגשות, זה כאילו יש פחד להתחבר לרגש מתוך חשש לאבד שליטה או להרגיש דברים שקשה להכיל. ברוב המקרים הדפוס הזה לא נולד ביום אחד, הוא נבנה לאורך שנים אצל מי שלמדו לרצות אחרים ולא להיות קשובים לצרכים של עצמם, ועם הזמן הוא מצמצם בפועל את קיבולת הריאות ומזין מעגל שבו עייפות ומתח ניזונים זה מזה. קוצר נשימה חד ותחושת מחנק דורשים תמיד בירור רפואי, והעבודה כאן היא לצד הטיפול הרפואי ולא במקומו.
בקליניקה, כשמישהו מגיע ומספר שהוא מרגיש חנוק או בלי אוויר, ההתמקדות היא באזור הרפלקס של הריאות והסרעפת בכף הרגל, ולעיתים גם באזור העורף הקשור לגמישות המחשבתית. הגירוי בנקודות האלה עוזר להוריד את הפעילות של מערכת העצבים הסימפתטית, זו שמחזיקה את הגוף במצב תמידי של מוכנות, ולפנות מקום למערכת הפרסימפתטית, מערכת המנוחה וההתחדשות. לצד זה יש שיחה עדינה על מה מקשה לקחת מרחב, ולפעמים תרגיל נשימה פשוט שמזמין להרגיש בעצמנו את ההבדל בין נשימה שנשארת למעלה לנשימה שיורדת עד הבטן. עם הזמן, כשהגוף לומד שוב שמותר לו לתפוס מקום, גם הנשימה עצמה נעשית איטית ורחבה יותר, כמעט בלי מאמץ.
סוגי טיפולים
קישורים חשובים
© כל הזכויות שמורות 2025
