במודל ארבעת היסודות, הבטן היא אזור המים, אזור הרגש ועיכול החוויות. וכשמסתכלים על מעי רגיז דרך המפה הזאת, מתגלים שני דפוסים שונים שיוצרים תמונה דומה. הדפוס האחד הוא של אש שנכנסת למים, אנשים מאופקים שמחזיקים הכול בבטן. יש רגש, כעס, עלבון, תסכול, אבל הוא לא מקבל ביטוי, נשאר בפנים, מבעבע. אלה אנשים שרוצים לקצר את החוויה הרגשית, לא להתעכב עליה, להמשיך הלאה, והבטן היא המקום שבו כל מה שלא נאמר ממשיך לרתוח. הדפוס השני הפוך כמעט, אוויר שנכנס למים, אנשים שחושבים על הרגשות במקום להרגיש אותם. מנתחים כל חוויה, חוזרים אליה שוב ושוב במחשבה, מסתבכים עם מה שהם מרגישים, והרגש עצמו, הפשוט, לא מקבל מקום. בגוף זה מתבטא בגזים, בנפיחות, בתופעות שמשתנות כל הזמן, בדיוק כמו המחשבות.

שני אנשים עם אותה אבחנה, ושני סיפורים הפוכים. אחד צריך ללמוד להוציא את הרגש החוצה, והשני צריך ללמוד לרדת מהראש אל הבטן ופשוט להרגיש. ולכן אין נוסחה אחת למעי רגיז, ומי שמבטיח נוסחה כזאת מפספס את העיקר. השאלה בקליניקה היא תמיד מי האדם שמאחורי הבטן.

יש עוד דבר שמצטרף כמעט תמיד, מעגל הדריכות. מי שחי עם מעי רגיז לומד לפחד מהבטן שלו, לתכנן את היום סביב שירותים, לחשוש מארוחות מחוץ לבית, לבדוק כל בוקר איך הבטן קמה. והדריכות הזאת עצמה היא בדיוק הדלק שהמערכת הרגישה הזאת מגיבה אליו. הבטן נעשית הנושא המרכזי של החיים, וככל שהיא מקבלת יותר תשומת לב דרוכה, היא מגיבה יותר. גם כאן, כמו במעגלים אחרים, אפשר להיכנס מכל נקודה כדי להאט אותו.