אבחנה אונקולוגית משנה הכול בבת אחת. את סדר היום, את הפחדים, את היחסים עם הגוף. יש את תקופת הטיפולים עצמה, שדורשת כוחות שאיש לא יודע מראש אם יש לו, ויש את מה שסביבה, הבדיקות, ההמתנות, השיחות עם רופאים, והדאגה שלא נעלמת גם ברגעים הטובים. מי שעובר את זה, ומי שמלווה מהצד, אב, אם, בן זוג, ילד בוגר, נושאים משקל כבד. חשוב לי לומר את זה כבר בהתחלה, בין אם קראת עד כאן בתור מי שמתמודד עם המחלה או בתור מי שמלווה מישהו יקר, אתה לא לבד בזה, ויש דרכים לעבור את הדרך הזאת עם קצת יותר תמיכה לגוף ולנפש.

וכאן אני רוצה להיות ברור לגמרי. אני לא מטפל בסרטן. אני מלווה אנשים שעוברים את המסע הזה. הטיפול הרפואי, כימותרפיה, הקרנות, ניתוחים, נמצא כולו בידיים של הצוות האונקולוגי, ושום דבר ממה שקורה בקליניקה שלי לא בא במקומו, לא משפיע על המחלה עצמה ולא בא לעכב או להחליף החלטה רפואית כלשהי. כל עבודה איתי נעשית בתיאום מלא עם הצוות המטפל.

אז מה כן קורה בקליניקה. הטיפולים האונקולוגיים, ובמיוחד כימותרפיה, מביאים לרוב תופעות לוואי מוכרות, תשישות עמוקה, בחילות, ירידה בספירת הדם, נימול בידיים וברגליים, שינויים בתחושת הטעם, קשיי שינה, ואצל רבים גם חרדה שמלווה כל תסמין חדש בפחד שהמחלה חוזרת. הליווי שלי מתמקד בהקלה על התחום הזה, בהפחתת מתח ובתמיכה בתחושת הרווחה הכללית, כשהמטרה היא לתת לגוף מרחב לנשום בין טיפול לטיפול.

מהניסיון שלי, שני עקרונות מנחים את העבודה יותר מכל טכניקה ספציפית. הראשון הוא מגע רחב, איטי וסטטי, לא עיסוי אינטנסיבי, אלא מגע שעוטף ומכיל, כמו חיבוק לרגליים. מטופלים בתקופת טיפולים כבדה מתארים תחושה של קלילות, כאילו הולכים על ענן, אחרי מפגש כזה, ולעיתים גם שיפור באיכות השינה בימים שאחריו. השני הוא הקשבה למצב המשתנה. גוף שעובר כימותרפיה הוא לא אותו גוף משבוע לשבוע, יש ימים שהוא פתוח לעבודה מעמיקה יותר, ויש ימים שהוא מבקש רק נגיעה עדינה ומרגיעה, ולפעמים אפילו זה יותר מדי. אני מתאים את הטיפול לכל מפגש בנפרד, בלי ציפייה קבועה מראש. תרגילי נשימה פשוטים, שנעשים גם בזמן הטיפול וגם ניתנים ככלי עצמאי לבית, עוזרים בהרגעה מיידית, ולעיתים אני מלמד גם טכניקות עצמיות קטנות שהמטופל יכול לעשות בעצמו בבית בין הפגישות.