בהתבוננות דרך ארבעת היסודות, המודל שאיתו אני עובד בקליניקה, יש הבדל בין סוגי השיעול. שיעול יבש הוא תנועה של אוויר בלבד, ניסיון חוזר ונשנה להעיף משהו החוצה בלי שיש באמת מה להוציא. שיעול עם ליחה מצרף גם את יסוד המים, והליחה עצמה היא דרך של הגוף לשטוף ולסלק. שני הסוגים מספרים בעצם את אותו סיפור מזוויות שונות, יש כאן משהו שמבקש לצאת, והיציאה לא מתאפשרת.

וכאן נכנסת השאלה הפנימית. הנשיפה היא הצד של ההוצאה, ההיפרדות מהישן והמיותר. שיעול הוא נשיפה בכוח, הגוף מנסה להוציא משהו בעוצמה. כששיעול נהיה כרוני, שווה לשאול בעדינות מה עוד מבקש לצאת ולא יוצא. יש אנשים שהשיעול שלהם מחמיר דווקא במצבי לחץ, לפני שיחה קשה, בתקופה עמוסה, ליד אנשים מסוימים. הגוף כאילו מנסה לפנות את הגרון למשהו שרוצה להיאמר. לא במקרה אנחנו מכחכחים בגרון לפני שאומרים משהו לא נוח. אצל חלק מהאנשים הכחכוח הזה הפך לדרך קבע, והמילים עצמן נשארות תקועות בפנים.

יש גם עניין של רגישות מצטברת. מי שסובל משיעול כרוני מתחיל לפעמים לפחד מהשיעול עצמו, מהרגע שבו הוא יתחיל באמצע פגישה או הצגה, והדריכות הזאת מכווצת את הגרון ואת הנשימה ומזמינה בדיוק את מה שמנסים למנוע. זה מעגל מוכר, והחדשות הטובות הן שכדי לעצור אותו לא חייבים להילחם בשיעול עצמו. מספיק לרכך חוליה אחת, את הדריכות או את הכיווץ, וכל המעגל מתחיל להאט.