וכאן אני רוצה להיות ברור לגמרי. אני לא מטפל בטרשת נפוצה. אני מלווה אנשים שחיים איתה. רפלקסולוגיה לא עוצרת את המחלה ולא משפיעה על מהלכה, וכל עבודה אצלי נעשית לצד הטיפול הנוירולוגי ובתיאום איתו, אף פעם לא במקומו. מה שהניסיון שלי בקליניקה מראה הוא שלליווי הזה יש ערך אמיתי בחיי היומיום. הקלה על מתח ועל נוקשות שרירים, שיפור באיכות השינה, הפחתה של העומס הנפשי שהמחלה מביאה איתה, ושעה שבועית אחת שבה הגוף, שרגיל להיות מושא לבדיקות ולמעקב, מקבל פשוט מגע קשוב ומרגיע. מטופלים מספרים שזה בהחלט מקל, ושההקלה הזאת נותנת כוח להתמודדות שבין טיפול לטיפול.

העבודה בקליניקה מותאמת למצב המשתנה. יש תקופות שהגוף מבקש עבודה מעמיקה יותר, ויש תקופות, במיוחד סביב התקף או בעייפות גדולה, שבהן העבודה עדינה ומרגיעה בלבד. הרבה מהעבודה מתמקדת בהרגעת מערכת העצבים והעברת הגוף ממצב דריכות למצב רגיעה (מהמערכת הסימפתטית לפאראסימפתטית), כי מתח וסטרס מוכרים כגורמים שמחמירים תסמינים אצל רבים מהמתמודדים. לצד המגע אנחנו עובדים עם נשימות ודמיון מודרך, כלים שנשארים איתך גם בבית, בין הטיפולים.

ויש גם רובד של שיחה, למי שרוצה. לא על למה המחלה הגיעה, את השאלה הזאת אני משאיר בצד, אלא על איך חיים איתה טוב יותר. איפה בחיים שלי אני ממשיך לרוץ בקצב שהגוף כבר ביקש לשנות. מה מעמיס עליי ומה ממלא אותי. איך אני שומר.ת על עצמי, ומתי בפעם האחרונה נחתי באמת, לא כי קרסתי אלא כי בחרתי. אלה שאלות ששוות התבוננות לכל אחד ואחת, ולמי שחי עם טרשת נפוצה הן פשוט דחופות יותר, כי הגוף שלו רגיש יותר לתשובות.